לא ממואר | מוטי פוגל

אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן לשכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות". אבל החיים שאחרי אינם המשך של החיים שלפני. הזמן אינו אותו זמן. יותר מעשור חלף מאז הרצח וחלק ממני נשאר באותו מקום, באותו רגע שבו נודע לי על הרצח.

בליל שבת, ו' אדר התשע"א (11.3.2011), חדרו שני מחבלים לישוב איתמר ורצחו את אחי, אודי פוגל, את אשתו רות ושלושה מששת ילדיהם – יואב, אלעד והדס.

לא ממואר אינו הסיפור של הרצח הזה. הוא אינו הסיפור של הנרצחים, של חייהם ואפילו לא של מותם: הוא רק המחשבות שלי, אדם שזוכר את אחיו וחושב על החיים שקדמו לרצח ועל החיים שאיחרו אותו.

זוהי אסופת מסות העוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה, בבשורת המוות, בקבורה, בשבעה, במחשבות על נקמה ובחיפוש אחר נחמה. הן נכתבו לנוכח ומתוך האובדן, אבל לא פחות מזה מול התנ"ך, הגמרא ויצירות של פרנץ קפקא, מרסל פרוסט, חורחה לואיס בורחס, ז'ורז' פרק ואחרים.

זו הדרך שלי לכתוב על אודי, להשאיר אותו לידי. זו גם הדרך שלי לחשוב על התהום האידיאולוגית שנפערה בינינו במשך השנים, לזכור אותו בדרכי, ולומר דבר פשוט בסך הכול: היה לי אח. הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.

הסופר והמבקר מוטי פוגל נולד בבני-ברק. בגיל חמש עבר עם משפחתו להתנחלות נוה-צוף. הוא למד בישיבה התיכונית בנתניה, בישיבת ההסדר אור-עציון ובאוניברסיטה העברית. כיום הוא מתגורר בירושלים.