אשכב לישן בצהרים

כמה אירוני שתפקיד השוטה בהמלך ליר עשוי להיות התפקיד האחרון שגילמתי בחיי, ושהשורה האחרונה שאמרתי על במה תהיה השורה – שורה הולמת באופן מוזר – שבה שייקספיר משלח את השוטה אל מותו בשרירותיות שכזו:

וְאָנֹכִי אֶשְׁכַּב לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם.

ב־24 ביוני 1940 נפרד השחקן והמשורר סטיבן האגרד מאשתו ומשני בניהם הקטנים שהפליגו לאמריקה. ב־27 ביוני הוא התייצב לשירות צבאי בחיל הרגלים. בלילות השימורים עד לגיוסו, בלונדון המופצצת מהאוויר, ישב האגרד וכתב בקדחתנות, במרוץ נגד הזמן. "כתבתי בלי הפוגה," הוא סיפר לאשתו, "מכתב ארוך לבנים, ובו סיפרתי להם איזה מין אדם אני, במה אני מאמין ומה חוויתי, כי יש לי תחושה שלעולם לא אראה אותם שוב." משאלתו היתה שהמכתב יפורסם, והמכתב אכן פורסם עוד בחייו. פרסומו המחודש אחרי מותו, במהדורות רבות, בתוספת פתח דבר שכתב חברו כריסטופר הָסֶל, ומבחר משיריו, שמתורגמים כאן לראשונה לעברית – שירי מלחמה ואהבה – הוא שעורר הד.

מכתבו של האגרד, שנכתב מתוך אמונה בטוב האנושי, עדיין מעורר עניין מהיותו מסמך עוצמתי ומרגש על נפשו של אדם – אמן, אינדיווידואליסט – ברגעים הרי גורל, שבהם עליו להחליט החלטות המנוגדות לאופיו ולאמנותו.

השחקן, המחזאי והסופר הצעיר המבריק סטיבן האגרד (1911–1943) שם קץ לחייו בעת שירותו במזרח התיכון.

הסל, שכתב גם ביוגרפיה של האגרד, העדיף לטשטש את נסיבות מותו של חברו. האגרד לא מת בקרב אלא התאבד בעת שירותו הצבאי במצרים בגלל אהבה נכזבת. נסיבות מותו פוגמות לכאורה במיתוס הגיבור שנודעה לו חשיבות כשפורסם הספר בעיצומה של המלחמה, אבל כיום, ממרחק השנים נותרנו עם מסמך אנושי מרתק ששופך אור על נפשו של אדם בתקופה הרת גורל.