עיר בלי יהודים | הוגו בטאואר

חומה אנושית יחידה, מן האוניברסיטה עד בית הקפה "בֶּלָרִיָה", הקיפה את בניין הפרלמנט היפה, השלֵו והאצילי. נראָה כי וינה כולה התכנסה ביום זה של חודש יוני, בשעה עשר בטרם צוהריים, כדי להיות שם, במקום שבו נועד להתרחש אירוע היסטורי, שאיש לא היה יכול לחזות את השלכותיו. בורגנים ופועלים, גבירות ונשים פשוטות מקרב העם, נערים מתבגרים וקשישים, בחורות צעירות, ילדים קטנים, חולים בכיסאות גלגלים – הכול שצף בערבוביה, צעק, דיבר על פוליטיקה והזיע. ופעם אחר פעם נמצא איזה משולהב כלשהו, שלפתע פצח בנאומים אל קהל הסובבים אותו, ופעם אחר פעם רעמה הקריאה:

            "יהודים החוצה!"

כך נפתח הרומן של הוגו בטאואר שיצא לאור ב-1922 בווינה, שנה שבה המפלגה הנאצית היתה עוד בחיתוליה. אבל כידוע אידאולוגיות של גזע ועליונות הן לא תופעה חדשה.

רדיפת מיעוטים היא לחם חוקה של דיקטטורה (גם אם היא מוצגת בשם רצון העם) אך גם מאפייניה של חברה נכשלת. פעם זה ״יהודים החוצה״ ופעם ״ערבים החוצה״ או ״להט״בים החוצה״.

2023 – מאה שנים לאחר שראה אור, ונדמה שההיסטוריה משכתבת את עצמה עם ״רצון הבוחר״, בשם העם, מתן לגיטימציה לאידאולוגיות שנדמה כי אנחנו אמורים להיות הראשונים שלמדנו על בשרנו את הלקח מהן.

במציאות שהיא נטולת רומנטיזציה של המיעוט אך ספוגה באידאולוגיות הזויות הרדיפה וההדרה של המיעוט באשר הוא היא בעלת כוחות הרסניים לחברה ולמדינה שלמה.

ומכאן, חזרה אל הספר, אל עבר עיר וארץ בלי תרבות, בלי שוויון, בלי אפשרויות וזכויות שוות לכלל תושביה, שהשלטון, בשם העם, מחוקק חוקים מפלים ומכפיף את עריצות המחוקק. ומה לגבי המציאות?