דנטון ולץ׳ נולד בשנחאי ב־1915. ב־1924 הוא נשלח לאנגליה ולמד בפנימיית רֶפּטוֹן. בעקבות מות אימו ב־1927 התקשה הנער המבריק אך החריג להתמודד עם אובדן האם ועם תחושת ניכור בבית הספר שבשיאה, כשהיה בן שש עשרה, ברח מהפנימייה – אירוע שיתאר לימים ברומן האוטוביוגרפי הראשון, מסע בתולים (1943). באישור משפחתו הוא נרשם ב־1933 לבית הספר לאמנות באוניברסיטת גולדסמית׳ והחל ללמוד ציור.

ביוני 1935, בשעה שרכב על אופניו, נפגע באורך קשה מפגיעת מכונית וסבל מפציעות בעמוד השדרה ובכליות; הוא נותר נכה כל ימיו. ב־1936, אחרי שהשתחרר מבית החולים, עבר דנטון ולץ׳ להתגורר באזור כפרי במחוז קנט, ושם המשיך לצייר ולרשום, והציג את תערוכתו בראשונה בגלריות לסטר ב־1941.

ב־1940 התחיל דנטון ולץ׳ לפתח, בהצלחה גוברת והולכת, קריירה ספרותית, שראשיתה בפרסום שירה בכתבי עת ספרותיים וניהול יומן. כסופר בתחילת דרכו הוצג ולץ׳ ב־1943 לאריק אוליבר, שנעשה עד מהרה לחברו ולשותפו לחיים. באמצע שנות הארבעים, בעוד בריאותו מידרדרת, הצליח ולץ׳ להשלים את עֶלֶם (1945), וגם להמשיך לחבר סיפורים קצרים, שאחדים מהם קובצו בספר אמיץ ואכזר וסיפורים נוספים (1949). הרומן האחרון שכתב, קול מבעד לענן, לא הושלם בעת מותו ב־30 בדצמבר 1948, אך הופיע לבסוף בדפוס ב־1950.